זה לא שיערות הגשם או הצפיפות אינם מדאיגים אותי, אבל, יש קשר בין הנחמה שנותנים ספרים להרבה אנשים לבין האחריות הכבדה שמרגיש כל מי שמוריד משהו לדפוס.
עד לא מזמן סירבנו, גיל ואני, לפתוח חשבון בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת.
אמש הבנתי עד כמה משמעותי הנתק שגזרנו על עצמינו מהעולם בסירוב הזה. זה אמנם לא גרם לי לחזור בי מסירובי אבל גיל כבר מראה סימנים של שבירה.
מה קרה אתמול? ובכן, נפגשנו עם חבר ישן שלי שעמו לא הייתי בקשר זמן רב. החבר הזה, איש חכם ורגיש ואחד האנשים היחידים שהזדהו תמיד עם האובססיה שלי לספרים, הסביר לי אתמול לאן העולם הולך ומאז אני אחוזת אימה. במסגרת ההפחדות וההשפלות הוא אפילו כמעט הספיד את הדפוס.
הרבה מילים התעופפו להן שם, אתרים סמנטיים, crowed sourcing, אינפורמציה, מנועי חיפוש תלת ממדיים, פידים וrss ועוד כאלה שאני בטח לא אצליח לזכור כי בזמן שהוא נסחף בתיאור מלא התלהבות על הפוטנציאל המטורף שיש למדיה הזו ועד כמה היא שונה מעולם הדפוס הדו ממדי ומהמבנה המגביל של ספר (עמודים, דפים, דפדוף לינארי) אני לא יכלתי להפסיק לחשוב בעצב על אפלטון ואריסטו שסולקו ממדף הספרים שלו בבושת פנים ("אפשר היום למצא הכל באינטרנט").
בסוף הערב יצאתי מלאת אנרגיות כדי להשתנות – אני לא יכולה להישאר מאחור ולתת לעולם להתקדם בלעדיי! אם זה הכיוון אין לי ברירה- אני עוד צעירה…
והנה אני ביום שאחרי. קשה לי לדמיין עולם בלי ספרים וזו לא עוד אמירה על דקדנטיות בסגנון הנוער לאן.
לפני כמה שנים, הייתי בתקופה מאד רעה אפשר לומר שזו הייתה תקופת השפל של חיי. יציבות איננה המילה הכי טובה לתיאור החיים שלי אז: אחרי שהתפטרתי מההייטק, נסעתי למזרח הרחוק, חזרתי לארץ, עשיתי את שביל ישראל, נסעתי לארה"ב, חזרתי לגבעת רם כדי לסיים את התואר הראשון ולהתחיל את השני; לא הייתה לי עבודה, לא הייתה לי דירה, החפצים שלי (30 ארגזים של ספרים ומעט רהיטים) היו מאופסנים בבית הוריי – שעימם ניתק הקשר, כנראה לעד – אי שם בעיר מעבר לקו הירוק. התגוררתי אצל חברה בתל אביב. כשרק חשבתי שהנה אני מרימה את הראש מעל הקרקע, קרה משהו שהטביע אותי אפילו עמוק מקודם במדמנה של החיים.
בתוך כל הרע הזה היו כמה נקודות אור. מה היו הספרים אז בשבילי מה הם היום? כשאני מדברת על ספרים אני לא מתכוונת לתוכן שלהם אלא לחפצים עצמם. אהבה לקריאה ואהבת ספר שונות בתכלית. עזרו לי להבין זאת ולטר בנימין ברשימה נפלאה שכתב על אספנות: אני פורק את ספרייתי וז'ורז' פרק ברשימתו: הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים .
בנימין אמנם מכליל את דבריו לכל סוג של אספנות ואף שאני מקבלת את מה שהוא אומר על פעולת האספן והתייחסותו לחפץ, אני מאמינה שרק לחפץ מסוג ספר אפשר להקשר כך משום שרק לספר יש צד טכני (כחפץ) וצד תכני (מה שקוראים, אם קוראים) ולא תמיד אפשר לעשות הפרדה ברורה ביניהם. ברור ש:מצב הספר, המהדורה או מידת נדירותו הם טכניים אבל האם: שם הספר, מחברו, הסוגה שלו, תקופת כתיבתו, סגנון הכתיבה, וגם אוסף המילים שבתוכו (גם כשהאספן לא קורא בו)- האם כל אלה טכניים או תכניים? לדעתי רק בספר קיימת האמביוולנטיות הזו. אספן שאוסף כלי חרסינה, לא אוכל מהם, כמובן; זמן ומקום ייצורו של כלי הם נתונים טכניים שרלוונטיים מאוד לערכו באוסף אבל לפוטנציאל השימוש בכלי אין ולא כלום עם סיבת האיסוף. ולעומת זאת אספן ספרים יכל לאהוב, לקרא ולהכיר את תכנו של כל ספר בספרייתו וגם אם לא, לערך של ספר באוסף שלו יש קשר ישיר לתכנו.
אנשים אוספים ספרים מסיבות שונות לגמרי משהם אוספים דברים אחרים. אני תמיד עושה רדוקציות ואנדוקציות ובטוחה שאם משהו נכון לגבי הוא נכון לגבי כולם, לא כל-כך פוסט מודרני מצידי אבל פעמים רבות השיטה הזו פשוט עובדת (ונראה לי שזה מה שכולם עושים…): מתוך אותה תקופה נוראה הבנתי מאיפה נובע הצורך שלי להיות מוקפת בספרים. וכאן אני מגיעה לז'ורז' פרק, האיש שגיליתי בזכות עוד חברה באותה שנת מרורים. הדבר הראשון שקראתי היה הדברים, אם כבר מדברים על חפצים… אח"כ, איזה טוסטוס קטן עם כידון בצבע כרום מונח בקצה הרחוב? -לקח לי פחות משעה לסיים וכבר הייתי מאוהבת. ואז החלטתי ללמוד צרפתית כדי לקרא את ההיעלמות, נשברתי בקורס למתחילים א' (אני לא כל-כך טובה בשפות…). w או זיכרון ילדות (איך לא) היה שלב מכריע בתהליך ההזדהות שלי עם הסופר הזה. מצויידת בקריאות הנ"ל (ועוד כמה רלוונטיות כמו חלל מרחב וכו') הגעתי לרשימתו על סידור הספרים והרגשתי כאילו מישהו חדר לי לתוך הנשמה וחשף הכל החוצה. רק למי שלא התוודע אל הביוגרפיה של פרק ואל הנוכחות הכה חזקה של החסר ( eמא, זכרונות וכו') בכל דבר שהוא כותב, הרשימה הזו נראית טכנית, אבל אותי היא תפסה אחרי הכנה ועם חסר משלי… מה זה העיסוק הבלתי פוסק הזה בסידור הספריה? למה אפילו כשספריי ארוזים במקום הכי רחוק בעולם, למה אני שוב ושוב מסדרת את ספרייתה של זו שאני גרה אצלה (וזה לא שלא נשמעו הערות אי נוחות מצידה) ובכל פעם שעוברת ליד חנות לספרים משומשים חייבת לקנות משהו ומאפסנת, בינתיים, על המדפים שלה, עד לרגע שבו יהיה לי מקום משלי. ומהו אותו אושר שאוחז בי כשאני מגלה בין ערמות ספרים בלויים איזה ספר שמופיע ברשימת ה"לקנות" (שכמובן לא צריכה להיכתב כי היא שמורה אצלי בראש).
התקופה ההיא נגמרה מזמן והיום אני במקום אחר עם בית וספרייה משלי אבל דווקא מהמקום הזה אני מתחילה להבין שכמו אז גם היום, הספרים מעניקים לי תחושת יציבות שלא קיבלתי ממקורות אחרים בחיי. ואולי בבסיסו של כל ביבליופיל רוחשת לה אותה תחושת תלישות…
אבל למה?
החבר מאתמול שלח לי הבוקר אימייל ובתגובה לבקשתי שלא ימהר להספיד את הדפוס כתב בלי להתבלבל: "הדפוס מת" .
זה לא שאני מתעלמת ממצב העולם, זה לא שיערות הגשם או הצפיפות אינם מדאיגים אותי, אבל, יש קשר בין הנחמה שנותנים ספרים להרבה אנשים לבין האחריות הכבדה שמרגיש כל מי שמוריד משהו לדפוס. ברגע שהדפסת, אין דרך חזרה. במהדורות דיגיטליות אפשר, גם אחרי פרסום, לשנות ולתקן ואפילו למחוק (אני יכולה, אם אני רוצה, בעוד כמה שניות להעלים את הפוסט הזה כלא היה…) הערך המוסף שיש לספרים כחפצים נובע מהאחריות הזו. נכון, היום עם הדפוס הדיגיטלי הדפסת ספר הפכה פשוטה יותר, אבל גם היום כל מי שמבין משהו בדפוס יודע כמה ארוך ומייגע התהליך של אישור הדפסה אפילו של פלייר מסכן. זו הסיבה שבגללה מרבית הבוגרים של תקשורת חזותית פונים לעיצוב לאינטרנט, זה לא בגלל שהדפוס מת אלא משום שהם מפחדים לקחת אחריות. הדואלי של הטענה הזו הוא אלמנט היציבות. ספר שעמד במבחן הזמן חי יותר מאנשים בשר ודם. מי שכתב אותו רצה לדבר אליי ועשה מאמצים כדי שמה שהוא רוצה להגיד יצא לפועל במדיה שלא מפנקת את היוצרים בה.
המתח הזה בין סדר לאי סדר שעליו מצביעים גם בנימין וגם פרק, כל אחד בדרכו, נובע מתוך תהליך של יצירת ביוגרפיה מקבילה באמצעות איסוף ספרים, זהו בדיוק אותו מתח שקיים במציאות כשאנחנו בונים את הביוגרפיה שלנו מתוך הזיכרון ומתוך סיפורים שסיפרו לנו על עצמנו, הסדר הכרונולוגי הוא רק לכאורה לינארי. לא סתם בחר בנימין להתחקות אחרי האספנות דרך אופני רכישת הספרים. אם מחברים את הזכרונות שקשורים בבניית האוסף עם רעיון תחושת היציבות שמעניקה הבעלות על אוסף ועם הרצון האנושי לתקשורת (גם על-זמנית) שמתממש בספר, מבינים איך איסוף ספרים יכל להפוך אפילו לסוג של תחליף אב ואם.
ואני יודעת מה אתה תגיד על זה :"no attachments" ואני אענה לך על זה מתישהו אבל תצטרך להאזר בסבלנות לפוסט המתאים…
תגים: אספנות, דפוס, ולטר בנימין, ז'ורז' פרק, ספרים
יוני 25, 2008 בשעה 1:21 pm |
"בנימין אמנם מכליל את דבריו לכל סוג של אספנות ואף שאני מקבלת את מה שהוא אומר על פעולת האספן והתייחסותו לחפץ, אני מאמינה שרק לחפץ מסוג ספר אפשר להקשר כך משום שרק לספר יש צד טכני (כחפץ) וצד תכני (מה שקוראים, אם קוראים) ולא תמיד אפשר לעשות הפרדה ברורה ביניהם. ברור ש:מצב הספר, המהדורה או מידת נדירותו הם טכניים אבל האם: שם הספר, מחברו, הסוגה שלו, תקופת כתיבתו, סגנון הכתיבה, וגם אוסף המילים שבתוכו (גם כשהאספן לא קורא בו)- האם כל אלה טכניים או תכניים? לדעתי רק בספר קיימת האמביוולנטיות הזו. אספן שאוסף כלי חרסינה, לא אוכל מהם, כמובן; זמן ומקום ייצורו של כלי הם נתונים טכניים שרלוונטיים מאוד לערכו באוסף אבל לפוטנציאל השימוש בכלי אין ולא כלום עם סיבת האיסוף. ולעומת זאת אספן ספרים יכל לאהוב, לקרא ולהכיר את תכנו של כל ספר בספרייתו וגם אם לא, לערך של ספר באוסף שלו יש קשר ישיר לתכנו."
אספן חרסינות, הגם שהוא משתמש בחלקי האוסף ככלי קיבול למאכלים כאלה ואחרים, התוכן אינו חלק מהחפץ. לא נתתי לדבר מחשבה רבה אבל אני מניחה שאת צודקת – אין (או אין יותר מידי) סוגי חפצים שלהם ערך חיצוני-טכני (כחפץ) וערך תוכני. בד"כ הערך התוכני מתקבל על ידי תוספת של דבר כזה או אחר אל החפץ הראשוני. השימוש הכפול אינו מתאפשר ללא התוספת, בניגוד לספר המאפשר את האמביבלנטיות שאת מזכירה.
ועוד נקודה, שכמו שאת אומרת את מניחה כי אם זה כך אצלך אז גם אצל אחרים, אז אולי גם כאן תביני למה כוונתי. אני מוצאת שהספר, גם כזה שטרם קראתי ואולי גם לא קניתי (ואולי גם אין בכוונתי לקנות, אם להשתמש בפילסוף פרק-ני), מחבר אותי לעולמות ומקומות אחרים, ספרים שקראתי, אנשים שפגשתי וכדומה. לעיתים לא נדירות, ובטח כשהסתובבתי בין דוכנים אין סופיים בשווקי ספרים בחו"ל, מצאתי עצמי מעבירה יד מלטפת על כותרים מוכרים, עבודת יוצרים ידועים וכו'. הרבה פעמים היה זה ספר או סופר שהוזכר בערגה במקום אחר בו קראתי או שהיתי וברור שגם ספרים של סופרים שבספריהם כבר קראתי, עיינתי ונהניתי (כן נו, אם כבר אותה מילה במשפט אז שיהיה מכוון) , או אף תמונה על כריכה שפורטטת על קלידי הנוסטלגיה. לספרים יש איזו נוכחות נוספת, מעבר לחפץ, מעבר למילים. נוכחות לעיתים נוסטלגית לעיתים מיסתורית. משהו שנדמה לי שאין מקביל לו. קרה לך פעם שפתחת ספר (יד שנייה) ושקעת בכריכה הפנימית בקריאת שמותיהם של הבעלים הקודמים? או שלווית ספר מאדם אחר ונתקלת בסימנייה ישנה, אולי מכתב או גלויה. אולי זה קשור למילים ולתקשורת והאסוציאציות שמתלוות לאלה כשהן כתובות או מדוברות , איך שהוא יש שם תמיד עוד משהו/מישהו
יוני 25, 2008 בשעה 7:37 pm |
משהו שמצאתי במהלך הכנת פוסט חדש על אורסולה נורדסטרום (בקרוב).
מוריס סנדק מספר על החוויה שהולידה את האהבה הגדולה שלו לספרים ואת הרצון להיות שותף ליצירתם. אחותו קנתה לו את הספר בן-המלך והעני של מרק טווין וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקל בספר שעשוי בצורה מהודרת (כרוך היטב ומנייר משובח).
"The first thing I did was to set it up on the table and stare at it for a long time. not because I was impressed with Mark Twain: it was just beautiful object. Then came the smelling of it… The prince and the pauper not only smelled good, but it also had a shiny, laminated cover. I flipped over that. And it was solid – I mean, it was bound very tightly. I remember trying to bite it… I think my passion for books and bookmaking started then."
"there's so much more to a book than just the reading of it. I've seen children foundling books, and that's all the reason in the world why their books should be beautifully produced."
יולי 25, 2008 בשעה 10:24 am |
[...] בהמשך לפוסט הקודם שלי על אימת הספרים האלקטרוניים ושאר התחליפים: כאן [...]
ספטמבר 18, 2008 בשעה 6:06 am |
אני בוש,
הרגע רק ראיתי את הפוסט הנפלא הזה. ( לא עוד, יש לי את הרסס שלכם עכשיו ^_^ )
אוי, כמה יש לי לכתוב, נראה לי שאאחר לכלוב הזהב שלי (רמ"ת החייל) כדי לפתח את הנושא..
אנחנו לא יותר מצירופי מקרים. נולדנו ללאום שחרד משריפת ספרים, במדינה שבה ישנן חלקות קבר לספרים, לדת שמקדשת רק ספר אחד, לעם הספר, שמקדש שבוע חילוני שלם במקביל ברחבי הארץ לספרים, למשפחות שאוהבות לקרוא, לאבות שכותבים ומדפיסים בביתם, בבתים שהיה בהם יותר ספרים מכל דבר אחר מוחשי או תיאורטי.. אז מה הפלא ? ( את טובה בהסתברויות.. תמשיכי מכאן ).
מה ניתן לעשות עם הרפסודה, אחרי שחצינו כבר את הנהר ?
הדפוס לא מת, סליחה, אבל הוא עם הרבה מאוד רגליים בקבר. וזה טוב, כי נולד משהו חדש. בקרוב להשיג לא בחנויות הקרובות אלא בביתכם הפיזי ובחינם :
- "מיכאל שלי" בלשון זכר.
- "כה אמר זרטוסטרא" בסלנג ועברית פשוטה (מתאים לילדים בני 4) .
- אנציקלופדיה עם ערכים מתעדכנים וערכים אוטומטיים.
אובססיה היא נוסחא להתרצות הכי מהר בחזקת לסכן הכי פחות.
אני באמת מאחר עכשיו …. ^_^
ובאמת שחבל על יערות הגשם, באמת.
כשעברתי דירה ארזתי את חפציי בארגזים. שבעה לחפציי ועשרים לספריי.
לא עוד.
ישר פרסתי בכל חדר מחשב ( דירת שלושה חדרים
. והספרים עדיין בקופסאות. לא שאין מקום, אך מה הם בעצם : פריט דקורטיבי, השראה, סמל סטטוס, מקורות ידע, תופסי אבק, חומר בעירה למנגל, נחמה, משפחה, אובססיה או צירוף מקרים.. ?
אני סוחב אותם או הם אותי ?
ספטמבר 18, 2008 בשעה 9:23 am |
"הוא" יקר, אתה באמת מצליח לקרא מהמסך למשך זמן?- כי לי זה עושה כאב ראש.
דבר אחד אני לא מוכנה לקבל (והשקעתי הרבה לילות של מחשבה בעניין): אי אפשר להאשים את האהבה שלי לספרים היום רק בהסטוריה המשפחתית שלי. האהבה שלי בראש ובראשונה היא דווקא להשכלה (בכוונה אמררתי השכלה ולא ידע) והיכולת לרכוש אותה לבד. זה מה שניסיתי להגיד בפוסט הזה. אינטרנט זה דבר נהדר ששיפר את האופציות לרכישת ידע. אנציקלופדיה דיגיטלית שמתעדכנת עם מליונת'אלפים קישורים ותמונות לכל מיני אתרים אחרים בכל נושא? – פתרון אידיאלי לרכישת ידע מהירה.
דווקא הדוגמאות האחרות שנתת הן שמפחידות אותי… (ואל תקרא לי סנובית)
מה זה משנה אם הם סוחבים אוי או אני אותם? ולמה לא יגור מחשב עם ספריה מכובדת לידו?