לפני כמעט חודשיים העבירה לי דפנה לוי את השרביט (זה היה רגע בהחלט מרגש, כאילו עברתי את מבחן הקבלה הראשון לבלוגספירה..). אבל רק עכשיו הצלחתי למצא את הזמן והשקט כדי לחשוב על הסוגיה.
התגובה הראשונה היא: רק שלושה? ואח"כ נסיון לצמצם ולתמצת. למצא את הרגעים הנכונים. לזקק את התשובה. והרי אני כ"כ אוהבת תהליכים כאלה (זו אחת הסיבות שהלכתי ללמוד מתמטיקה) אבל ככה, בכפיה, כשהכל כ"כ פתוח ?!
אז קודם כל החלטתי להתרכז בשלושה קטעי פרוזה, לא שירה, לא סרט, לא הצגה ולא מוסיקה ואח"כ החלטתי לוותר על רגעים רחוקים ולהתמקד במה שעוד טרי בזיכרון, רגעים שטרם נתעטפו באבק של קסם שלא היה שם מלכתחילה.
1.
את קירות הכניסה למקלט בית הספר היסודי פרנקל, ששימש כספריה, קישטו איורים מעשה ידיה של אמא של אחת התלמידות. משום מה רק איור אחד נחרט בזיכרוני, הנסיכה על העדשה. קיר שלם. ערימה של מזרנים ונסיכה יפהיפיה אך מרירה יושבת. בתחתית עדש גדול, לא בפרופורציות של שאר הציור. אולי בגלל העיוות הזה נתקעה לי התמונה בראש.
כשמתה הסופרת בתיה גור כתב עליה בן זוגה, אריאל הירשפלד, הספד במוסף הספרים של עיתון הארץ. רגע קריאת המאמר הזה היה רגע מכונן בחיי; הניסוח שהביא הירשפלד בשם גור להבנה של הסיפור "הנסיכה שעל העדשה" נתן הסבר טוב יותר לזיכרון העקשן ההוא. הוא היה כל-כך מדוייק, כל-כך לקוח מחיי. רציתי באותו רגע לרוץ אל כל האקסים שלי ובידי העיתון, רציתי לצעוק לעולם שישלח לי גבר שמבין את זה בלי 20 שנה של וויכוחים, רציתי שכל גברי ארצנו יירדו על הברכיים ויודו בטעות! במקום זה הלכתי ללמוד קורס בספרות אצל הירשפלד. ולא סתם ספרות – קורס קריאה בעגנון; למרות נסיונות חוזרים ונשנים לקרא עגנון לבד, מעולם לא צלחתי סיפור שלו, לא יודעת למה, אולי בגלל זכר שיעורי הספרות הנוראיים עם "סיפור פשוט" (שעד היום לא קראתי עד סופו).
השיעורים אצל הירשפלד היו מאוד מעניינים ונתנו לי פתח של קירבה אל הסופר אבל לא הצליחו לגרום לי לפתוח ספר שלו על דעת עצמי. ואז הגיע רגע אחד שבו סדקים קטנים הפכו לבקע ואני מבעד מסך של דמעות ראיתי אותו בברור, איש צעיר וחכם שמדבר בשפתי ויודע לנסח באופן מופלא את נפשי, לא הסופר הזקן, המרוחק והמיושן שנדמה לי קודם.
זה היה רגע בכיתה, במהלך קריאת הסיפור הנדח . אריאל הקריא בקולו המיוחד, באנטונציה מדוייקת, מודע לריתמוס של המילים ולכל רובד של הטקסט. מוציא החוצה את האירוניה העדינה ואני חושבת שעל אף מאמצי להסתיר את הדמעות אפילו הוא הבחין בהם.
2.
לי ולאחותי היה מין מנהג כזה ללכת לחנויות לספרים משומשים ולחפש בכריכתם הקדשות ואקסליבריסים. היינו ממציאות סיפורים עליהם, אלה שקיבלו לבת-מצווה ספר מהדודה או אלה שהספר היה עדות מכאיבה לאהוב שרצו לשכוח. אלה אשר אספו את שאריות הוריהם כשנפטרו מן העולם ופיזרו את ספריהם, שנצברו באהבה, תמורת כמה מעות ושקט נפשי.
אחות אהובה שאי שם במהלך הדרך הלכה לי לאיבוד ("טרגדיה שאינה תלויה בנו", כך הגדרת את זה) והגעגוע אלייך, אל רגעי החסד האלה שבהם דיברנו על עצמנו בלי לקרא לדברים בשמם, ילדות כרובית שהחום ההורי הכמעט יחיד שקיבלו הגיע במנות קצובות של הקדשות על גבי ספרים (מחורזות, אם זה אבא), הגעגוע הזה לובש ופושט צורה אבל לעולם כאן. חשבתי עלייך כשרכשתי לעצמי את הספר הפנטסטי של נורית זרחי, חשבתי עלייך כשקראתי את כל הסיפורים בנשימה אחת, חשבתי עלייך כשהאיורים של רותו הסתכלו עליי מתוך הספר. יום אחד כשאקריא את הספר לילדיי אחשוב עלייך ואולי על עוד כמה אנשים אבודים.
3.
כשמישהו קרוב לי נאלץ להתגייס לצבא אני רוצה לתת לו את הספר הקצר הזה, עם השם הארוך, (הארוך ביותר אולי שאני מכירה לספר) איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? (ז'ורז' פרק).
הוא לא יקרא, הם אומרים לי, הילדים של היום (ילדים זה מה שהם, כך הם נקראים בפי כל) לא קוראים! ומה הוא יודע על מלחמת אלג'ריה? (ומה אני יודעת?). וכאן אני חוזרת להירשפלד וההכרה שלו בטעותו, אינני יכולה לנסח זאת טוב יותר:
"אני רואה היטב איזו גסות היתה בעמדתי, ובעיקר: את השקר שהיה בה. את כפל פניו של אתוס העבודה הישראלי ובכלל – את המוסריות לכאורה שיש באתוס החיספוס באשר הוא ואת היותו מסווה לאנושיות בלתי מפותחת, גסה, נרדמת."
כן, זה בדיוק זה, להיות שבוי בתוך אתוס החיספוס שהינו מסווה לאנושיות בלתי מפותחת, גסה, נרדמת.
מקווה שתישמר מכל רע.
